הצעה לבלגן 

העולם נוטה שלא לקבל את הבלגניסטים ולהחמיץ להם פנים. אולם, מחקרים חדשים מוכיחים כי אנשים מבולגנים הם יצירתיים יותר, יוזמים יותר, מרוויחים יותר ואפילו הורים טובים יותר. אז אולי כדאי לאמץ את הבלגן? מחקרים מראים כי בלגניסט אשר דורשים ממנו להיות מסודר, מרגיש רגשי אשמה על חוסר הסדר שלו והוא מאמין כי הוא יצליח טוב יותר אם יהיה מסודר. אולם זה לא תמיד כך. לאלברט אינשטיין, שהיה בלגניסט מושבע, מיוחס המשפט: "אם שולחן מבולגן מעיד על מוח מבולגן, על מה מעיד שולחן ריק?". שלושה חוקרים הולנדיים ערכו סדרה של שישה ניסויים אשר בעקבותיהם הם הגיעו למסקנה כי כאשר הנבדקים חוו בלגן, זה הוביל לנטייה לפשט דברים. חלק מאיתנו ודאי יסכים עם זה ויגידו כי יש אצלם סדר בתוך הבלגן.

מסתבר שיצירתיות עובדת טוב יותר בסביבה לא מסודרת. נגן הג'אז המפורסם מיילס דייויס טוען כי בהרכבי ג'אז, האלתור הוא הכל. אין סדר מתוכנן מראש והנגנים מתמודדים עם הלא נודע. הנגנים פועלים בסוג של בלגן והם ממציאים תוך כדי תנועה. כך הנגנים פתוחים לרעיונות חדשים וזה מה שהופך הרכב ג'אז להרכב מצליח. הבעיה היא בארגונים אשר לא מסוגלים לוותר על התכנון. התכנון יוצר בארגון הרגשה של שליטה על העתיד. אבל היום, ארגונים רבים הבינו כי כדי להיות טובים הם צריכים לעודד למידה על ידי עשייה ולא על ידי תכנון. הארגונים של ימינו מבינים כי עליהם לאמץ את הבלגן ולחוות התנסויות שונות כדי להגיע להישגים ולחדשנות. אמנים דגולים כמו פאבלו פיקאסו שטען כי: "השראה לא מגיעה שיושבים מול דף ריק". רעיונות מקוריים הולכים יד ביד עם בלגן. ופיקאסו היה ידוע כבלגניסט גדול גם בחייו האישיים.

היום מקובלת הדרישה "לחשוב מחוץ לקופסה" (דבר הנכון גם בקורס יסודות הביטוח וגם בקורס גמר פנסיוני). אז איך מגיעים לזה? אדריכלים ידועים טוענים כי בלגן יוצר קשרים חדשים. כאשר יש אי-סדר, המוח עובד בהרבה חזיתות במקביל ואז ייפגשו שני דברים שלעולם לא ייפגשו אם עובדים בצורה שיטתית ומסודרת. סדר יוצר קטגוריות, אך כאשר שוברים את הקטגוריות, מייצרים מפגשים לא צפויים וכך יוצרים הזדמנות "לצאת מהקופסה" . אנשים מסודרים מדי אינם מסוגלים להשתחרר כי "הכל צריך להיות במקום" וצריך להיות סדר מוחלט. אז הם הופכים להיות שטחיים וחד-ממדיים. פרנק גרי, האדריכל הידוע בעולם, משתמש בבלגן ככלי עבודה. הוא מספק לקבלנים שלו מודל בלי שרטוטים. לא מעניינות אותו מידות מדויקות, אלא הרושם הרגשי שייצור הבניין אצל מי שמסתכל עליו. לכן, כל מי שעובד עם פרנק גרי צריך להיות יצירתי ולתרום את התפיסה הפרטית שלו למראה של המבנה.

יזמות וחדשנות גם הם באים בסביבה מבולגנת. ממציא הפניצילין, אלכסנדר פלמינג, היה ידוע כבלגניסט. הוא יצא לחופשה והשאיר את המעבדה שלו מבולגנת. צלחות פתוחות, פתקים, ספרים פתוחים, מכלים לא מסודרים ועוד. כאשר חזר לאחר כחודש למעבדה, גילה כי על אחת מהצלחות התפתח עובש וסביבו נשארה טבעת נקייה מחיידקים. הוא חקר את החומר הפעיל בטבעת הנקייה וגילה את הפניצילין. ספק אם הוא היה מגלה את הפניצילין אם הוא לא היה בלגניסט. מחקרים שנעשו באוניברסיטת  ניו יורק (NYU), הצליחו לנבא עמדות פוליטיות באמצעות תכונות אישיות: נמצא כי מי שליברל בהשקפותיו הפוליטיות הוא בלגניסט, פתוח להתנסויות, סקרן, סובלני ותומך בשינוי. לעומת זאת השמרן היה מסודר, קונפורמי, חובב יציבות, מסורתי, צייתן ובעל שליטה עצמית. מחקרים אלה הוכיחו גם כי הנטייה להיות מסודר או בלגניסט היא מולדת וניתן ל"חנך" את הבלגניסט רק במידה מועטה.

הזכרנו את הנושא של הורות טובה. מחקרים של השנים האחרונות, הוכיחו כי משחק חופשי של ילדים שהם ממציאים בעצמם ללא מבוגר ברקע, הוא מרכיב חשוב ביותר בהתפתחות של הילד. בשנים האחרונות פוחתת כמות המשחקים האלו וההורים לא מוכנים להתמודד עם הבלגן שכרוך בזה. החוקרים טוענים כי ילדים צריכים משחק חופשי וצריכים לחקור אפשרויות. יש לתת לילד חופש במסגרת של גבולות ברורים ולתת לו מקום בו הוא יכול לבלגן ואפילו לצייר על הקירות. זה מפתח את הדמיון, את היצירתיות, את הבדיקה, את החקירה ומגביר את הביטחון של הילד ביכולת שלו. המשחק והאפשרות לבלגן משפרים את יכולת הלמידה והמיומנות החברתית של הילד. החוקרים דוגלים במה שהם מכנים "בלגן יצירתי". כשעקבו לאורך זמן אחר ילדים שגדלו כך, גילו כי בבגרותם הם הצטיינו במבחנים רבים והם התגלו כאינטליגנטים יותר. החינוך דרך בלגן לא גורם כל נזק, אלא להיפך, הוא גורם לאיתנות אינטלקטואלית.

נכון שקשה לתפקד יותר כהורים כאשר הילד מבלגן את החדר ויש ערימות של צעצועים המפוזרות בחדר, אך האם זה לא כדאי יותר? ועוד הערה קטנה, כאשר אתם רואים שולחן עבודה מבולגן, תחשבו  כי אולי כאן עובד אדם מאוד יצירתי וחדשני.